כולה קלפים

השבוע שוב התגלו כמה אנשי ספורט בעליבותם. שחקני הנבחרת הצעירה שיחקו, שומו שמים, קלפים, וכל הצדקנים מיהרו להתלהם. שש-בש מותר. קלפים? זה משחק של פושטקים.

ספורטאים, רק לידע כללי, חייבים איכשהו להעביר את הזמן כשהם מתכנסים למשימה קבוצתית או של הנבחרת. בטיסה או במלון, הזמן פשוט חייב לעבור. סודוקו, תשבצים, גיים-בוי או מנוחה עם ה-MP3 פותרים רק חלק מהבעיה. את שאר השעות הורגים בצוותא. והצוותא הזה לא מוביל למונופול.

כמו כדורגל, קלפים הם הדבר הכי זמין שיש. הם קטנים, נוחים לנשיאה וכל אחד מכיר לפחות משחק אחד מהבית כבר מגיל שלוש. וגם אם פוקר זה לא "מלחמה", יש הרבה דברים גרועים ממשחק קלפים. נכון, כשכסף נכנס לתמונה זה קצת יותר בעייתי, ועדיין, מדובר בילדים גדולים. אין שם אף קטין (טוב, את בן סהר צריך להשכיב לישון מוקדם), ואם הם מספיק מבוגרים כדי להתגייס וכדי לייצג את המדינה, הם גם רשאים להחליט איך להוציא את הכסף שהם מרוויחים במו רגליהם.

ונניח שהם שיחקו עד אחרי כיבוי אורות והיו טובים למחרת במשחק? מה אז? תנפו אותם? שטויות. מבחן התוצאה הוא הקריטריון היחיד שצריך לעבוד כאן. היית גרוע? תשלם. רד לספסל, לך הביתה, מה שזה לא יהיה. אבל בגלל שהיית גרוע ולא כי שיחקת קלפים בערב שלפני.

יסלחו לי כמה מחבריי החסודים שמיהרו לנפנף בקוד האתי. אני את הזעזוע שלי אשמור למקרים של חריגה באתיקה האנושית, למשל גזענות, פגיעה בחבר או סקס קבוצתי עם נערות ליווי. לא למשחק קלפים.